)
מצווה על כל חייל, מעת שייכנס למלחמה, להתחזק באמונה ולהישען על ה' אלוהי ישראל, ולדעת שעל הצלת ישראל עמו של ה' הוא נלחם, ולשים נפשו בכפו בלא מורא ובלא פחד, וה' יעזרהו לנצח. וכל הנהרג במלחמה, נשמתו נצררת בצרור החיים לפני ה' יחד עם גדולי הצדיקים. כדי לעודד את הלוחמים, הצטוו כהנים ולוויים לצאת עם הלוחמים, ולהביא עמהם ארון ובו ספר התורה. ומצווה על הכהנים לתקוע בחצוצרות לחיזוק האמונה, וכהן מיוחד, 'מְשׁוּח מלחמה', היה מחזק את החיילים ואומר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם, אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלוֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ג-ד). וכן מצווה היתה לשוטרים, שבדרך כלל היו מבני שבט לוי, לפטור מהצבא אנשים עם קשיים מיוחדים, ומנגד, להעניש את המשתמטים והבורחים מהמערכה. בימינו, תפקידים אלה מתקיימים בצה"ל על ידי רבנות צבאית, שלישות ומשטרה צבאית.
