)
לרוב חשיבותה וחומרתה של מצוות השבת, החמירו חכמים וקבעו, שהמחלל שבת בפרהסיה נחשב כמי שפרש מעם ישראל להתנהג כגוי. ואף שנשמתו מקודשת בקדושת ישראל וכל דיני ישראל חלים עליו, קנסו אותו חכמים להחשיבו כגוי לעניין שאין מקבלים ממנו קורבנות בבית המקדש, ואין מצרפים אותו למניין, ואין שותים מיין שנגע בו, ואין חובה לגמול עימו חסד כפי שמחויבים כלפי כל אחד מישראל. חומרה זו קיימת רק לגבי שתי עבירות: עבודה זרה וחילול שבת בפרהסיה.
במשך הגלות הארוכה, למרות שהיה קשה ליהודים לשמור על זהותם, כיוון שהיה ברור שרמתם המוסרית של ישראל גבוהה משל שכניהם הגויים, היה לרבים כוח למסור את נפשם על שמירת מורשתם. ומי שהחליט להתנכר לעמו ולחלל שבת בפרהסיה, נחשב כמי שהחליט לבגוד בעמו ולהתבולל בגויים. אולם בתקופה המודרנית, עמדות מוסריות שיסודן בתנ"ך הפכו להיות נחלת כלל הציבור וחוללו מהפכות חברתיות, וליהודים רבים כבר לא היה ברור מדוע עליהם לשלם מחיר כבד על שמירת מצוות והיבדלות מהסביבה הגויית. כך התרבו היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות, והתבוללו. אולם כלפי היהודים שהפסיקו לשמור שבת אך שמרו על זהותם היהודית התעוררה שאלה. יש מחמירים וסוברים, שגם כיום יש להתייחס למחלל שבת בפרהסיה כאל גוי, ורק אם ירצה לחזור בתשובה, יש לסייע לו כמו לבן אובד השב הביתה. וכך נוהגים חלק מבני הציבור החרדי. לעומתם, רבים סוברים, שכיום אין להחשיב את מחללי השבת בפרהסיה כמי שפרשו מעם ישראל, הואיל ואינם מתכוונים להתנכר ליהדותם ולהכעיס את בורא העולם ולפגוע בתורת ישראל, אלא הם עושים זאת לנוחיותם מתוך שאינם מבינים את ערכה הגדול של השבת. וממילא יש לצרפם למניין וחובה לגמול עמהם חסד ככל ישראל. ורק מי שמחלל שבת כדי להתריס ולהכעיס, נחשב כמי שפרש מישראל ודינו כגוי. וכן מקובל לפסוק להלכה. קל וחומר כאשר מחלל השבת מקפיד לקדש על היין ולערוך סעודה לכבוד שבת, שהואיל וניכר בעליל שאינו מתנכר למורשתו, לכל הדעות יש להתייחס אליו כאל כל יהודי.
