)
החמץ שאסור בפסח נוצר על ידי תפיחת הבצק, והוא רומז ליצר הגאווה שמנפח את האדם מעבר לגודלו האמיתי. לעומת זאת, המצה רומזת למידת הענווה, שהמצה נשארת בגודלה המקורי כפי שה' בראה. ראוי לשאול: אם החמץ רומז לגאווה, מדוע במשך כל השנה אין מצווה להימנע מאכילתו? אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת בכוח שיפוטו של האדם וביכולתו להוציא את כוחותיו אל הפועל. גאווה זו פסולה כל השנה ואינה קשורה לאיסור חמץ. הסוג השני של גאווה, שכנגדו איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוהיו. יסוד האמונה לדעת שה' ברא את העולם וקבע את ייעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בה' יתברך בלבד. ואף שנתן ה' לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת, שהם כולם בריאה אלוהית. ה' ברא את החיים, את התורה ואת העולם, ה' ברא את האדם בצלם אלוהים ונתן את תורתו לישראל. ובכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. לכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו - עליו להתעטף בענווה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות ביסודות הבריאה והחיים, שהן כאיסור חמץ בפסח. כשם שיש פגם נורא באדם שמתלבט אם לשים קץ לחייו, כי אסור לאדם לפגוע בחיים שה' נתן לו, כך המערב מחשבות אנושיות ביסודות האמונה פוגם בהם.
חג הפסח נועד להשריש בנו את יסודות האמונה, ובכל עת שמדובר על גילוי יסוד אלוהי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית, כדי להודיע שמדובר בעניין שמעבר לטבע, אלוהי ולא אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ובמופתים, להודיע שבחירת ישראל היא עניין אלוהי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוהי. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. לכן בפסח, החג שנועד להשרשת יסודות האמונה, נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ ולאכול מצה שרומזת לענווה ולאמונה. אבל במשך השנה אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי ומשובח.
