החודש העברי

ברא הקב"ה מאורות - שמש וירח, וקבעם במסלולם בשמיים, ועל פיהם נקבעים סדרי הזמנים. היום, הלילה והשנה - נקבעים לפי החמה, והחודש, שעל פי תאריכיו נקבעים מועדי ישראל - לפי הלבנה. כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד). 

בכל חודש מקיפה הלבנה את כדור הארץ הקפה אחת. בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו כקו דק, והיא הולכת וגדלה עד אמצע החודש שבו היא נראית במילואה - עיגול שלם. במחצית השנייה של החודש היא הולכת ומתמעטת עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו למשך יממה. לאחר מכן היא שוב חוזרת להיראות כקו דק, וזה הסימן לתחילת החודש, והוא הנקרא 'מוֹלד'. מחזור שלם של הלבנה הוא: 29.5 ימים וכ-3/4 שעה. לכן יש חודשים שנמשכים 29 ימים ויש 30 יום. היראות ה'מולד' לכשעצמה אינה מתחילה את החודש, אלא חברי בית הדין, שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו, צריכים לקדש את החודש על פי עדים שראו את מולד הלבנה. 

שנים עשר חודשי הלבנה הם כ-354 ימים, אולם שנת החמה היא 365 ימים. נמצא שאם נקיים בכל שנה שנים-עשר חודשי לבנה, במשך הזמן פסח לא יחול באביב, והמצווה לחגוג אותו באביב. לפיכך נצטווה בית הדין לחשב את הזמנים, ואחת לשנתיים או שלוש לְעַבֵּר את השנה, היינו להוסיף עוד חודש לשנה, כך שיהיו שני חודשי אדר, ועל ידי כך חג הפסח תמיד יחול באביב. 

הלכה היא, שאם יגיע זמן שלא יוכלו לקדש חודשים בבית הדין, יתקדשו החודשים על פי חשבון של חכמי ישראל. לקראת סוף תקופת האמוראים, כאשר רובו המכריע של עם ישראל היה בגולה, הלל השני, שֶׁיָרַשׁ את הנשיאות המתדלדלת בארץ ישראל, הגיע למסקנה כי לא ניתן להמשיך בקידוש החודשים על ידי בית הדין בארץ ישראל. וכיוון שהסמכות לקדש חודשים ולְעַבֵּר שנים היתה בידיו, עמד הוא ובית דינו וחישבו את החודשים והשנים, וקידשו אותם עד סוף כל הדורות. וכך לפני כ-1650 שנה, משנת 4,119 למניין שאנו מונים לבריאת העולם (359 למניין הלועזי), התחיל העם היהודי למנות את החודשים לפי חשבון הלוח העברי.