)
תיקנו חכמים שיסב אדם בעת אכילת המצה ושתיית היין, משום שצריך כל אדם להראות את עצמו בליל ההסדר כאילו יצא עתה לחירות משעבוד מצרים. ההֲסָבָה מבטאת תחושה של חירות, שכן אדם שמוטל עליו עול, רגיל לשבת זקוף כדי שיוכל לקום מיד לבצע את מלאכתו. אבל מי שאין עליו עול יכול להישען על גבו במנוחה ורגיעה תוך הרפיית שרירי גבו. בעבר היו רגילים לשבת על הארץ על גבי כרים וכסתות, וההסבה היתה בתנוחה שבין ישיבה לשכיבה, כאשר הגוף נשען על כרים וכסתות. כיום שאנו רגילים לשבת על כיסאות, ההסבה היא בהישענות על משענת הגב דרך חירות. לשם כך יש למשוך את פלג הגוף התחתון מעט קדימה אל מרכז הכיסא. המהדרים מסבים על כיסא מרופד עם משענות לידיים. בעת ההסבה יש לנטות מעט לשמאל, כדי להקל בכך את השימוש ביד הימנית שבה רגילים לאכול. ועוד, שחששו חכמים שאם יטה על צד ימינו, יקדים האוכל להיכנס לקנה הנשימה במקום לוושט וייחנק.
חובת ההסבה היא בעת אכילת מצת המצווה ושתיית ארבע כוסות. בשאר הסעודה, מי שנוח לו לאכול בהסבה מצווה שיאכל בהסבה. בעת אכילת המרור אין מסיבים. בעת אמירת ברכת המזון אין להסב, מפני שמצווה לאומרה במלא הכבוד והיראה. וכן בשעת אמירת ההגדה נוהגים שלא להסב, כדי לאומרה בריכוז ובכובד הראש.
