)
לאחר שהמלחמה כנגד היוונים הסתיימה בניצחון צבאי-מדיני, חזרה והתעוררה מלחמת התרבות. עדיין היינו צריכים לעמוד על נפשנו אל מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות שמסביב. התרבות היוונית היתה בעלת עוצמה רבה, לכן הצליחה להתפשט בכל העולם המוכר, וגם כאשר רומא הפכה לכוח החזק בעולם, מבחינה תרבותית, התרבות היוונית עדיין שלטה בכיפה. בפועל, למרות שהמרד הסיג לאחור את תהליך ההתייוונות, הוא לא נפסק, ולאחר כמה עשרות שנים חזרה ההתייוונות להכות שורשים עמוקים ביהודה, במיוחד בקרב היהודים שבאו במגע קרוב עם אומות העולם. רוב המתייוונים בתקופת מלכות בית חשמונאי נקראו צדוקים. הם לא הטיפו להתבוללות גמורה, אלא החזיקו בדעה שאפשר לשלב בתוך מסגרת לאומית יהודית את הנאמנות לתורה שבכתב עם התרבות היוונית.
אחת הטרגדיות ההיסטוריות היא, שנכדיו וניניו של מתתיהו, שמסר את נפשו על מלחמה בהתייוונות, נמשכו בעצמם אחר המתייוונים ופגעו בחכמי ישראל שומרי המסורת. על פי זה אפשר להבין את ביקורתם של חכמי ישראל על בית חשמונאי, שלא השתדלו למנות מלך משבט יהודה מצאצאי דוד המלך, ונטלו לעצמם את תפקיד הכהן הגדול יחד עם המנהיגות המדינית, בתחילה כנשיאים ואחר כך כמלכים. העיסוק בניהול השלטון פגע בעבודתם ככהנים גדולים שתפקידם לקדש את העם ולחזקו בתורה ובמצוות. כך השפעת ההלניזם הלכה וגברה, ורבים מישראל זנחו את דרך התורה והמצוות. גם מבחינה מדינית מלכותם לא היתה שלימה, שכן היא התקיימה בצל הממלכות היווניות, ואחר כך בחסות הרומאים. לבסוף, עבדי החשמונאים, ובראשם הורדוס, גברו על בני משפחת החשמונאים, הכריתו את זרעם ומלכו במקומם. ההתדרדרות המשיכה עד שהחריבו הרומאים את בית המקדש השני, וגם הארץ נחרבה, והעם יצא לגלות קשה של אלפיים שנה, וכל הקללות הכתובות בתורה התקיימו בנו.
