)
עיקר מצוות הנישואין שיתאחדו בני הזוג באהבה זה לזה, והביטוי המלא לאיחודם הוא בחיבור של מצוות 'שמחת עונה', שעל ידה הם מתאחדים לגמרי, בנשמתם וגופם, כאשר כל אחד מהם רוצה לשמח את זולתו ככל יכולתו, עד שיא השמחה (אורגזמה). משמעות המילה 'עונה' כפולה: א) לשון זמן ותדירות, היינו שמצווה זו צריכה להתקיים בתדירות קבועה. ב) לשון היענות, שצריכים בני הזוג להיענות זה לזה בעונג ובשמחה.
כיוון שמבחינה גופנית אוֹנוֹ של האיש מוגבל, הוא אינו מסוגל לקיים את החיבור בתדירות כמו האשה, וממילא תדירות המצווה נקבעת לפי יכולתו. אנשים בריאים וצעירים בימי חופש ומנוחה - מצוותם בכל לילה. עובדים רגילים - מצוותם פעמיים בשבוע, עובדים בעבודה קשה - פעם בשבוע. כאשר בני הזוג מסופקים, נכון שיקיימו את המצווה פעמיים בשבוע, שזה הזמן הממוצע לרוב האנשים ברוב שנותיהם. כאשר לצעירים מתאים יותר שלוש פעמים בשבוע, ואצל זקנים פעם בשבוע. בנוסף, בליל טבילה וכן בלילה לפני שהאיש או האשה יוצאים לנסיעה של כמה ימים, חובה לקיים את המצווה. כל זה בשעה שהאשה טהורה, אבל בימי הנידה כל מגע בין בני הזוג אסור.
המצווה צריכה להתקיים בתשוקה ובשמחה יתרה, כשהאיש רוצה לענג ולשמח את אשתו ככל היותר, והאשה רוצה לענג ולשמח את בעלה ככל היותר. האיש צריך לשמח את אשתו עד שתגיע לשיא השמחה. בלא זאת, עלול להיווצר תסכול. כי ההתקרבות לשיא התענוג יוצרת מתח גופני ונפשי שמשתחרר בשמחה בעת ההגעה לשיא, ובלא זאת, אשתו עלולה להישאר מתוחה ומתוסכלת. מצווה על האשה להיענות ולהשתתף במצווה ככל יכולתה, מפני שבלא רצונה והשקעתה להרבות שמחה ביניהם, אי אפשר לקיים את המצווה. אמנם בשעה שהאשה עייפה או מתוחה, עד שקשה לה להגיע לשיא השמחה, מותר לה לוותר על כך, ולהסתפק בחיבור שיש בו עונג בלא שמחה מלאה, כי גם באופן זה מקיימים את המצווה. אבל נכון להשתדל שזה לא יקרה פעמים רבות. המצווה אינה שהאשה תגיע לשיא השמחה דווקא בעת החיבור, אלא אפשר שתחילה ישמח האיש את אשתו עד לשיא השמחה ואז יתחברו בשלמות.
ככל שבני הזוג מרבים לשמח זה את זה בעונות הקבועות למצווה - הרי זה משובח. וכך מחייבת גם מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שידאג כל אחד לטובתו של בן זוגו ככל יכולתו. ואם האיש מחסיר מאשתו תענוג שיכול לשמח אותה, הוא עושק אותה, שאין אדם מלבדו שיכול להעניק לה את השמחה הזו. ואם היא מחסירה ממנו תענוג שמשמח אותו, היא עושקת אותו, שאין בעולם מי שתשלים את חסרונו. מצווה זו נקראת גם 'דרך ארץ', מפני שכל אדם בריא משתוקק לחיבור המענג שבין איש לאשתו, וזו השמחה הממשית הגדולה ביותר שיש לאדם בעולם הזה. ואיש או אשה שאינם משתוקקים לכך, צריכים להשתדל ככל יכולתם להבריא את עצמם, כדי שיוכלו לקיים את החיבור שביניהם בשמחה.
