)
בנוסף לחובה הקבועה של מצוות עונה, שלרוב האנשים היא פעמיים בשבוע, מצווה על כל איש להיענות לאשתו בשעה שהיא משתוקקת אליו, ובתנאי שיש ביכולתו לקיים את החיבור בשמחה הראויה. הרי ששני חלקים במצוות עונה: האחד, הָעוֹנוֹת הקבועות, שבהן יש ביטוי ומענה קבוע ויציב לקשר האהבה שביניהם. השני, בשעה שמתעוררת תשוקה מצד אחד מבני הזוג, שאז מצווה על בן זוגו להיענות לו כפי יכולתו.
לכאורה יש לשאול על החלק הראשון, מדוע התורה צריכה לקבוע לבני הזוג זמנים קבועים לבטא את אהבתם ולא תניח להם לקיים את המצווה לפי רצונם החופשי? אלא שברבות השנים טרדות החיים עלולות להתגבר, וכיוון שהחיבור כבר לא חדש ומיוחד כבתחילה, הם עלולים לדחותו, בגלל עייפות או אירוע מטריד או מיחושים שונים. ואף שבכל פעם שניהם מסכימים לבטל את המצווה, בפועל קשר האהבה שביניהם נחלש, ובתוך הלב, כל אחד מצטער על שבן זוגו אינו משתוקק אליו יותר, אלא שהואיל ובן זוגו אינו יוזם את החיבור, גם הוא לא כל כך מעוניין, והעלבון והריחוק גוברים. על כן באה המצווה להורות שעליהם לקיים את הָעוֹנוֹת תמידים כסדרם. ורק לעיתים נדירות, כאשר הם מתוחים במיוחד, יוכלו בהסכמת שניהם לבטל את המצווה. סיבה נוספת לקביעת ה'עונה', שהמצווה צריכה להיעשות במלא תשומת הלב כדי שהשמחה בה תהיה שלימה, ושיערו חכמים כמה פעמים בשבוע יוכל אדם לקיים את המצווה כראוי. אבל אם האיש ירבה בכך יותר, יש חשש שיקיים את החיבור באופן שטחי כדי לספק את יצרו, בלא לענג את אשתו כראוי, והשמחה המיוחדת שבמצווה תלך ותדעך. ואם האשה תרצה להרבות בזה מעבר לכוחו של בעלה, יש חשש שיגיע לסיבוכים נפשיים וחוסר אונים. עובדה מצערת, שבחברה המודרנית שאינה מקפידה על זוגיות ונישואין כהלכה, רבים כל כך חיים בבדידות, עד שבמחקרים מקיפים נמצא שבערים גדולות במערב, רוב האנשים הבוגרים לא קיימו יחסי אישות במשך שנה. כאשר גם בקרב הנשואים, רבים אינם מקיימים יחסי אישות בתדירות של מעל פעם בחודש.
