)
מצווה לערוך סעודה לכבוד המצווה המיוחדת. וכך הוא מנהג הפדיון: הנאספים נוטלים ידיים ומתחילים לאכול מהלחם, ומיד לאחר מכן האב והכהן עומדים, והאב נותן את בנו הבכור לכהן. הכהן פונה אל האב בשאלה: "איזה תרצה יותר: בנך בכורך זה, או חמישה סלעים שנתחייבת בפדיונו?" והכוונה, מה אתה מעדיף: שיהיה הבן מיועד לתפקידים מקודשים בלבד, או לפדותו כדי שיוכל לחיות חיים רגילים. האב עונה: "חפץ אני לפדות את בני והא לך דמי פדיונו שנתחייבתי מן התורה", ומברך שתי ברכות: א) "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן". ב) "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה". לאחר הברכות האב מקיים את המצווה במתן דמי הפדיון לכהן. והכהן מברך את הבכור בברכת כהנים ובעוד ברכות, ומחזיר אותו לאב, ונוטל ביד ימינו כוס של יין ומברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן" ושותה, כדי לבטא את השמחה שבמצווה.
הואיל ובפועל הכהנים אינם ממלאים כיום את תפקידם המקודש בבית המקדש והוראת תורה לישראל, כהנים רבים נוהגים לתת בחזרה את כסף הפדיון במתנה לאב. אולם הם אינם חייבים לעשות זאת.
