מצווה להספיד את המת, כדי לתת ביטוי לערך חייו ולמעלותיו, ולעורר את האנשים לבכות ולהצטער עליו, ללמוד ממידותיו ומעשיו הטובים, ולהנציח בכך את נשמתו בחייהם. אמרו חכמים: "כל הבוכה על אדם כשר - מוחלין לו על כל עוונותיו", מפני שבאבלו על אדם כשר הוא מראה מה באמת חשוב בעיניו, ויש בכך תשובה גדולה שבכוחה לכפר עוון. כיוון שקשה לדייק באמירת השבחים בעת ההספד, מוטב להוסיף מעט בשבחים מאשר לגרוע מהם. אבל אסור להגזים בשבחו של הנפטר בדברים שאין בו. מי שאין בו מעלות מיוחדות אבל סבל ייסורים בחייו או במותו, מזכירים את ייסוריו, שכן גדולת האדם מתגלה גם ביכולתו לעמוד בייסורים המזככים, ובזה גם מעוררים את הציבור להצטער ולבכות עליו. כאשר ההלוויה מתקיימת בימי מועד, משום שמחת המועד אין מספידים את הנפטר. ואם הוא תלמיד חכם, משום כבוד התורה מספידים אותו מעט גם בימים אלו.
המלווים את המת צריכים להתעטף בשתיקה, ולא לדבר בעניינים שאינם קשורים לכבודו של הנפטר. החזן נוהג לומר דברי התעוררות מהמשנה: "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטִפָּה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רִמַה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". נוהגים לומר בהלוויה של איש, מזמור "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" (תהלים צא), ובהלוויה של אשה, מזמור "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" (משלי לא). לאחר מכן האבלים אומרים קדיש לעילוי נשמת הנפטר. ילדי הנפטר יאמרו קדיש זה במשך שנת האבל. אם אין למת ילדים, קרובים אחרים אומרים קדיש לעילוי נשמתו. בסיום הקבורה אומר החזן את תפילת 'אל מלא רחמים' ובה בקשה מה' שיקבל ברחמים את נשמת הנפטר למנוחת עולמים בגן עדן, עד אשר יזכה לקום לחיים בתחיית המתים.
לאחר סיום הקבורה חולצים האבלים את נעליהם כאות לתחילת השבעה. אם אין להם שם נעלי בית והם אינם יכולים ללכת יחפים, יניחו מעט עפר בנעליהם וילכו בהן. המלווים עומדים בשתי שורות, והאבלים עוברים ביניהם ומתחילים לקבל נחמה. לקראת צאתם מבית הקברות, נוהגים האבלים והמלווים ליטול את ידיהם במים, כדי להיטהר מהעיסוק במוות.
