מתי מנחמים אבלים? מה אומרים בשבעה? מה המקום הנכון לנחם? מהם מנהגי הניחום? האם מותר לנחם בשבת? מי צריך לשבת שבעה? האם מותר לנחם בלילה? האם מותר לנחם בחול המועד? קראו במדריך המלא לניחום אבלים.
מי הם האבלים?
כשאדם נפטר, מטבע הדברים כל קרוביו יהיו שרויים בצער וטוב לתמוך בהם בכאבם. אולם המצווה על ניחום אבלים מתייחסת לשבעת הקרובים מִדרגה ראשונה לנפטר: אב ואם, אח ואחות, בן ובת, והבעל או האישה. קרובים אלה מחוייבים לשבת שבעה, ומצווה לנחם אותם. קרובי המשפחה שאינם מִדרגה ראשונה, כמו נכדים ואחיינים, לא צריכים לשבת שבעה. אך מכיוון שגם הם שותפים מעט באבל, עליהם למעט בשמחה בימים אלו ולסייע בכל מה שנצרך לאבלים, וכן גם חברי נפטרים.
מתי לנחם?
ימי ה"שבעה" מתחילים לאחר הלוויה וקבורה של הנפטר. בימים אלה האבלים נוהגים מנהגי אבלות ובהם מצווה לנחמם, להשתתף בצערם ולהקשיב לשֹיחם. פעמים רבות האבלים מפרסמים שעות הגעה למנחמים, אך גם כאשר אין שעות מוגדרות, יש לבקר בשעות המקובלות ולא להאריך בדברים אם רואים שהאבלים עייפים.
בשבת ובחג לא מתקיים ניחום אבלים. אם ההלוויה התקיימה בחול המועד, החג דוחה את השבעה, והיא תתחיל לאחר סיום החג.
איפה מנחמים?
נכון שהאבלים ישבו יחד בבית הנפטר ושם ייעשה הניחום. אבל אם צריך אפשר לבחור מקום אחר, או להתפצל למספר מקומות, העיקר שכל אחד מהאבלים ישב שבעה. אם מקום השבעה רחוק ממקום מגורי האבלים, הם יכולים לשבת שבעה בביתם בחלק מהזמן, כדי שיהיה קל לשכניהם להגיע לנחם.
איך ראוי לנחם?
חשוב להיות קשובים לצרכי האבל, להעניק לו תמיכה בהתאם לצרכיו.
הנחמה העיקרית היא לספר בשבחו של הנפטר. זיכרון הנפטרים במעשיהם ומידותיהם הטובות מעורר את השומעים לתשובה ולמעשים טובים. לפעמים מגלים בימי השבעה מעשים טובים ומידות טובות שלא הכירו אצל הנפטר בחייו, כיוון שבכל אדם יש צדדים שונים, ובימי שגרה לא תמיד אנו זוכים לראות את העיקר. אולם הצדדים הטובים באדם הם אלו שנשארים לנצח, כי הם מבטאים את הנשמה. במהלך השבעה נרצה להתמקד בהם, כדי להנציח את מורשתו הטובה של הנפטר ולהועיל בכך לעילוי נשמתו.
במהלך השבעה מותר למנחמים להתעניין בחיי האָבֵל ובמעשיו, אך להיזהר לא להיכנס לשיחות בענייני עבודה או חולין. אם אחד המנחמים נוטה להרבות בדברים, צריך לשים סייג לפיו, כדי לאפשר לשאר המבקרים לנחם. בשעת הצורך, מי שרוצה לנחם אך מתקשה להגיע, יכול לנחם בשיחה טלפונית או במכתב.
לאָבֵל אסור לברך את הבאים וההולכים באמירת שלום, וגם למנחמים אסור להגיד לו שלום, כיוון שהוא אינו שרוי בשלום. יש שנמנעים גם מלחיצת יד.
משפטי הנחמה לפי העדות השונות
במסורת היהודית נוהגים לקשר את הצער הפרטי של האבלים עם הצער של כלל ישראל, וכך מעניקים לו משמעות. לכן כשהמנחמים עוזבים את בית האבלים, מנהג יוצאי אשכנז לומר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". ויוצאי ספרד נוהגים לומר: "מן השמיים תנוחמו".
אמירת קדיש
באמירת הקדיש נקשרים לקדוש ברוך הוא, מקור החיים. כשהאבלים אומרים אותו לעילוי נשמת הנפטר, הם מקשרים את נשמתו למקור החיים ומסייעים לה להינצל מדין גיהנום.
הקדיש נאמר לעילוי נשמת הנפטר בסיום הלוויה. ילדי הנפטר יאמרו קדיש זה כל יום במשך שנת האבל. אם אין למת ילדים, קרובים אחרים אומרים קדיש לעילוי נשמתו. נוהגים להימנע מאמירת קדיש בחודש השנים עשר, או לפחות מספר קדישים פחות, מפני שדין הרשעים בגיהנום שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, ייראו כמחשיבים אותו לרשע.
נוסח הקדיש
נוסח עדות המזרח
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא (הציבור אומר: אמן) בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (הציבור אומר: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (הציבור אומר: אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. (הציבור אומר: אמן) לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן (הציבור אומר: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן (הציבור אומר: אמן)
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (הציבור אומר: אמן)
נוסח אשכנז
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא (הציבור אומר: אמן) בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (הציבור אומר: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן (הציבור אומר: אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרֵךְ, וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאֵר, וְיִתְרוֹמָם, וְיִתְנַשֵּׂא, וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (הציבור אומר: אמן) לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן (הציבור אומר: אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן (הציבור אומר: אמן)
עֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשרת ימי תשובה: הַשָׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן (הציבור אומר: אמן)
נוסח תימן בלדי
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (הציבור אומר: אמן) דַּעֲתִיד לְחַדָּתָא עָלְמָא וּלְאַחָאָה מִיתַיָּא. וּלְמִפְרַק חַיַיָּא. וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא יְרוּשְׁלַם. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא קַדִּישָׁא. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא דִּי שְׁמֵיהּ לְאַתְרֵיהּ. בְּהַדְרֵיהּ בְּזִיוֵיהּ וּבִיקָרֵיהּ. וְיִמְלוֹךְ מַלְכוּתֵיהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵיהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵיהּ וְיִפְרוֹק עַמֵּיהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּיהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (הציבור אומר: אמן, ומיד אומרים הציבור והשליח ציבור עמהם:) יְהֶא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא: ואומר שליח ציבור לבדו: יִתְבָּרַךְ: (הציבור אומר: אמן) וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַדַּר וְיִתְהַלַּל וְיִתְנַשֵּׂא, שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (הציבור אומר: אמן) לְעֵילָא לְעֵילָא מִכָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא וְתֻשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (הציבור אומר: אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל רַבָּנַן, וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהוֹן, דְּעָסְקִין בְּאוֹרָיְתָא (קַדִּישְׁתָא) דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וְלַנָא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם אֲבוּנָא דְּבִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן. (הציבור אומר: אמן)
יְהֶא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְסִיַּעְתָּא וּפוּרְקָנָא וּרְוַחָא וְחִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי עֲלֵיכוֹן וַעֲלַנָא וְעַל כָּל קְהָלְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וְאִמְרוּ אָמֵן. (הציבור אומר: אמן)
(מכאן אומרים הציבור והשליח ציבור יחד:) עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו וַחֲסָדָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וִינַחֲמֵנוּ בְצִיּוֹן וְיִבְנֶה בְרַחֲמָיו אֶת יְרוּשָׁלָיִם בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ בְּקָרוֹב אָמֵן וְאָמֵן:
הורדת הקובץ