)
שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שיכוון המתפלל שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ויתמלא ביראה ובאהבה; והשנייה פרטית, שיכוון לשים לב למשמעות המילים שהוא אומר בפיו. בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, ויש שמתקשים בכך, ומחשבתם נודדת מעניין לעניין. ואף היו מגדולי החכמים שהתקשו לכוון בתפילה, וסיפרו כיצד מחשבתם נדדה בעת התפילה לענייני חולין. לכן, גם מי שחולם ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר. ואל יאמר: אם אינני מכוון, מוטב שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שבא לעמוד לפני ה' בתפילה ולומר את התפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר - את רצונו להיות קשור לה', ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו, ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ וכיוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה. ולעיתים, דווקא אלו שקשה להם להתרכז, בשעות מיוחדות מצליחים להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה. בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשאדם מתפלל בלא כוונה, בעצם אמירת התפילה הביע את רצונו להתקשר לה', אלא שאין לתפילתו כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' כל התפילות שאמר בלא כוונה.
