)
אחר סיום תפילת עמידה נוהגים ליפול אפיים ולהתחנן לפני ה' יתברך, ובזה אנו מקיימים את התפילה בכל צורותיה - ברכות קריאת שמע בישיבה, תפילת עמידה בעמידה, ותחנונים שאחריה בנפילת אפיים. תפילת נפילת אפיים אינה חובה, אבל יש בה מעלה מיוחדת, שהיא מועילה בעת צרה, מפני שהיא מבטאת את התבטלות האדם לבוראו במסירות נפש. כאילו האדם אומר לריבונו של עולם: כל חושַי ואיברַי בטלים לפניך, עשה בי כרצונך שכולי שלך. מתחילה היו נוהגים ליפול אפיים בהשתחוויה, שבה המתפלל מפיל את כל גופו על הארץ, כשידיו ורגליו פשוטות על הארץ, או בקידה שבה המתפלל יורד על ברכיו ומרכין את ראשו ומצמידו לארץ. כיום התבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או קידה, מפני שחוששים שמא תפילה זו שצריכה להיאמר מתוך התבטלות, לא תֵאמר בכנות הראויה. רבים מבני עדות המזרח חוששים יותר, ואף אינם נופלים כלל על פניהם אלא אומרים אותה בישיבה. ומנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להתכופף ולהליט את הראש בזרוע, ויש בזה בחינה מסוימת של נפילת אפיים. הואיל ותפילת נפילת אפיים היא תפילה של שברון לב בביטול הגוף ומסירות הנפש, אין אומרים אותה בימי מועד, או שמחה של מצווה כדוגמת ברית מילה וחתונה.
