)
מצווה שהכהנים, שמיועדים לשירות הציבור בענייני הקדושה, יברכו את ישראל, שנאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (במדבר ו, כב-כז). מצווה זו משרישה בישראל את האמונה שהברכה מאת ה'. הכהנים צריכים לשאת את כפיהם כלפי הציבור ולומר את הברכה בקול רם, באופן שכל הנמצאים מולם ישמעום. והשומעים צריכים לעמוד מול הכהנים ולכוון דעתם לברכה. מי שנמצא בבית הכנסת מאחורי הכהנים או שנמצא לפניהם אבל מפנה להם את גבו - אינו נכלל בברכה. אבל נשים וילדים מבני הקהילה שאינם חייבים להתפלל בבית הכנסת, נכללים בברכה שמופנית כלפי כל ישראל. וכן גברים שלא יכלו לבוא לבית הכנסת מחמת צרכים דחופים - נכללים בברכה. לפני שהכהנים נושאים את כפיהם, עליהם ליטול את ידיהם. נוהגים להדר, שבני שבט לוי נוטלים את ידי הכהנים. הכהנים צריכים לחלוץ את נעליהם לפני ברכת כהנים.
