)
מצווה להפריש תרומות ומעשׂרות מהתבואה, הקטניות, הפירות והירקות הגדלים בארץ ישראל, ורק לאחר מכן מותר לאוכלם. התרומות והמעשרות נועדו לקיים את ערכי הקודש בישראל, על ידי החזקת הכהנים והלוויים שעסקו בהוראה וחינוך, ומימון העלייה לרגל ועזרה לעניים. ארבעה חלקים למצווה: א) 'תרומה גדולה' של כשני אחוזים לכהנים. ב) 'מעשר ראשון', עשרה אחוז, ללוויים. ג) מתוך המעשר הראשון צריך להפריש 'תרומת מעשר' לכהן, שהיא עשירית מהמעשר ואחוז מסך כל הפירות. ד) 'מעשר שני', עשרה אחוז מהפירות שנותרו. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למחזור שבע השנים, מעלים את פירות המעשר שני או את שׁוויָם לירושלים, ואוכלים אותם או את המאכלים שקנו בדמיהם בקדושה ובטהרה יחד עם עולי הרגל העניים. כך בעזרת מעשר שני קיימו ישראל נופשים רוחניים בירושלים והתקשרו לערכי הקודש. ה) 'מעשר עני', בשנה השלישית והשישית למחזור שבע השנים, במקום להפריש את המעשר השני לצורך אכילה בקדושה בירושלים, נתנו אותו לעניים שבכל רחבי הארץ (לעיל ו, ו). מאז שבית המקדש חרב ורוב ישראל אינם יושבים בארץ כתיקונם, והכהנים והלוויים אינם ממלאים את תפקידם בשירות הציבור - בטלה מצוות תרומות ומעשרות מהתורה, ורק מדברי חכמים חובה לקיים את המצווה כזכר למצווה המקורית.
