)
כיוון שהיין הוא המשקה החשוב והמשמח ביותר, וגדולה השפעתו לשחרר את האדם ממעצורים ולקרב לבבות ולעורר שמחה, ציוותה התורה לְנַסְכוֹ יחד עם הקורבנות, כדי שנתקרב גם בכוח מיוחד זה אל ה'. וכן תיקנו חכמים לברך על כוס יין בכל שמחה של מצווה, כדוגמת קידוש והבדלה של שבת וחג. מנגד, כיוון שהשפעתו של היין גדולה, גם סכנתו גדולה, ובעלי תאווֹת מתמכרים לשתייתו ועושים את כל התועבות בעת שכרותם, ועובדי עבודה זרה ניסכו אותו לאליליהם. לפיכך, החמירו חכמים ביין חומרה יתרה, שיין שעובדי עבודה זרה נגעו בו יהיה אסור בשתייה ובהנאה, כדין יין שניסכו אותו לעבודה זרה. כדי שלא יטעו ליהנות ממנו צריך לשופכו ולאבדו.
כשהנוכרי אינו עובד עבודה זרה, כמו רוב הגויים בימינו שאינם משתחווים לפסלים או מנסכים יין לאלילים, אין חשש שניסך את היין לעבודה זרה, אבל החשש מהתבוללות קיים, ולכן היין שהנוכרי הכין אסור בשתייה אך מותר בהנאה. ואפילו יין שיהודי הכין, אם נגע בו נוכרי בידו או בפיו - אסור בשתייה אך מותר בהנאה. ואם הנוכרי לא נגע ביין אלא רק נענע אותו, כגון שפתח את הבקבוק - מותר. ואם הנוכרי מזג מהבקבוק לכוס, יש אוסרים ויש מתירים, ובדיעבד, כיוון שהנוכרי אינו עובד עבודה זרה, אפשר להקל. אבל אין מעסיקים נוכרי במזיגת יין שמא יגע ביין, וגם משום שלכתחילה חוששים לדעת המחמירים.
אם היין מבושל או מפוסטר, כיוון שאינו כמו היין שהיו רגילים לנסך לעבודה זרה, לא חלה עליו הגזירה, והוא אינו נאסר במגעו של נוכרי. ויש מחמירים, אבל במקום שעלול להיגרם מכך עלבון - יש להקל.
