)
מצווה להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות ואסור לצערם, כלומר לגרום להם כאב. עם זאת, מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודתו, וכפי שהיו רגילים להעמיס משאות על חמורים ופרדות, לחרוש בעזרת שוורים וחמורים ולרכוב על סוסים, גמלים וחמורים. אמרו חכמים, שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם. הרי שיש לאזן בין שני הערכים, וכאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם לבין צערם של בעלי חיים, צריך לשקול את מידת הנחיצות לאדם אל מול הצער הנגרם לבעל החיים. למשל, אכילת בשר חיונית מאוד לאדם, והשחיטה גורמת לבעל החיים רק צער קל (לעיל כד, י), לכן מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול את בשרם. אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך לאדם גורם לבעלי החיים צער גדול, השאלה מורכבת יותר, וההכרעה ההלכתית נקבעת על פי שקלול של שלושה עקרונות יסודיים: א) יש רמות שונות של צער, וככל שמדובר בצער גדול יותר, כך הדבר חמור יותר, ורק לעיתים רחוקות לצורך חיוני ביותר מקילים בו. ב) ככל שמדובר בבעל חיים מפותח יותר, במוחו ובמערכת העצבים שלו, הוא חש יותר כאב, ויש להתחשב יותר בצערו. לדוגמה, כלב מפותח מאוד, ולכן צריך לחוש לצערו יותר, ומאידך חרקים הם בעלי תחושות נמוכות, ולכן כאשר הם מזיקים מותר להדבירם. ג) ככל שהבהמה או החיה מועילה יותר לאדם, כך צריך להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות.
