)
על קרוב לשלושים חטאים קבעה התורה עונש מוות, ובכללם חטאים של רצח, גילוי עריות, גניבת אדם ומכירתו לעבדות וחילול שבת. הסמכות להוציא אדם להורג היתה נתונה לבית דין שמורכב מעשרים ושלושה דיינים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו. אולם לעומת החוקים המקובלים בכל העמים והדתות באותם ימים, בישראל רק לעיתים נדירות מאוד הוציאו אדם להורג. עד שאמרו חכמים, שסנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבע שנים, נחשבה לסנהדרין שחרגה מהנכון והמקובל, ועל כן היא נקראת 'חוֹבְלָנִית', ויש אומרים שגם אם הוציאה להורג אדם בשבעים שנה היא נקראת 'חוֹבְלָנִית'. וזאת משום שהתנאים הקבועים בהלכה להוצאת אדם להורג הם קשים וחמורים, עד שכמעט לא ייתכן שיהיה אדם שיתחייב מיתה. אחד התנאים הקשים, שהעדים צריכים להזהיר במפורש את החוטא לפני שיחטא, שאם יחטא בחטא זה ייענש במיתה, וברור שהחוטא הבין את האזהרה ואף על פי כן ביצע את העבירה. בפועל, במצב כזה אין כמעט אדם שיחטא, זולת רוצחים שאינם מצליחים לשלוט בכעסם, וגם לאחר אזהרת העדים, עלולים לבצע את פשעם. הרי שעונשי מיתה שבתורה נועדו לשתי מטרות: א) לבטא את חומרת העבירה, ב) לקבוע נורמות ציבוריות, שלא יעז אדם לחטוא באחד מהחטאים הללו בפרהסיה.
בפועל עונש המיתה הנדיר הופעל בעיקר כלפי רוצחים. בעקבות שלטון הרומאים וההתדרדרות המוסרית-חברתית לקראת חורבן בית המקדש השני, רבו הרוצחים, וראו חכמים שעונש המוות כבר לא מרתיע אותם. ואם בתי הדין (הסנהדרין) שבערים השונות ינהגו על פי דין התורה, יצטרכו להוציא להורג יותר מאדם אחד בשבע שנים. לפיכך, החליטו שהסנהדרין הגדולה תגלה ממקומה ליד המקדש לרחוב סמוך, ובכך יאבדו כל בתי הדין שבארץ את סמכותם לדון דיני נפשות. שכן מטרת הענישה להרתיע ולהציל חיי אדם, ואם הענישה אינה מרתיעה כראוי, אין טעם לקיימה. בתוך כך למדנו על סמכותו של בית הדין הגדול להחליט לפי הנסיבות אם לקיים בפועל את עונש המוות או לבטלו.
