)
בעת העתיקה אחוז ניכר מהאנשים היו במעמד של עבדים, גם יהודים לעיתים נמכרו כעבדים בעקבות מלחמות, שוד-כנופיות ואי-תשלום מיסים למלכות. בעמים אחרים היה מקובל להפקיר את העבדים. לדוגמה, חייל רומאי שנפל בשבי, איבד את מעמדו, אשתו הפכה לפנויה ורכושו עבר לרשות המלך, ואף אחד לא טרח לפדותו.
אולם בישראל, מצוות 'פדיון שבויים' עמדה בראש סולם המצוות שבין אדם לחברו, ולכן תרומה למען פדיון שבויים נחשבה לצדקה החשובה ביותר. וזאת משום שכל צרות העוני פקדו את השבוי והעבד, שסבל מרעב, מצמא, מקור ומהשפלה. בנוסף לכך חייו היו בסכנה, שכן החוק המקובל בעמים התיר לאדונים להכות את עבדיהם למוות. לכן הורו חכמים שלא לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים. וכל יהודי נדרש להתחייב בכתובה שנתן לאשתו, שאם תיפול בשבי, יפדה אותה בכל הרכוש שברשותו. מצווה זו נקראה 'פדיון שבויים', מפני שהזמן שבו יכלו להציל את העבד מגורלו המר, היה בעת שהביאו את השבויים לשוק העבדים למכירה, אבל לאחר שכבר נמכרו לעבדות היה קשה לפדותם, כי לא תמיד האדון הסכים לכך.
עם זאת קבעו חכמים הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מעבר למחיר המקובל בשוק העבדים, "מפני תיקון העולם", כדי שלא ליצור תמריץ למלכות ולשודדים לתפוס שבויים יהודים. בזכות החובה לפדות שבויים, יחד עם הסייג שלא לשלם עליהם מחיר מופקע, במשך הדורות עם ישראל הצליח לפדות אחוז ניכר מבניו שנפלו בשבי.
