)
בעבר, בני שבט לוי, הכהנים והלוויים, ששירתו את הציבור בעבודת בית המקדש ובתפקידי שיטור ומשפט, שימשו גם ברוב תפקידי הרבנות, ההוראה והייעוץ הרוחני. פרנסתם היתה מהמתנות שציוותה התורה על כל אדם מישראל לתת להם - תרומות ומעשרות מהפירות, בכורות וזרוע לחיים וקיבה מהבהמות. אמנם גם משאר שבטי ישראל יצאו רבנים מופלגים, שהיו מוכנים ללמוד במסירות בלא מסגרת שתתמוך בהם. לעיתים היו להם אחים ובני משפחה עשירים שסייעו בפרנסתם, כהסכם 'זבולון ויששכר', לפיו עשירים מבני שבט זבולון פרנסו תלמידי חכמים מבני שבט יששכר, והמפרנסים והלומדים נעשו שותפים כאחד בשכר לימוד התורה.
בעקבות חורבן בית המקדש והגלות, הכהנים והלוויים כבר לא הקדישו את חייהם לשירות הציבור ללמד תורה לישראל, ובמקביל חובת תרומות ומעשרות מהדגן ומהפירות הצטמצמה, ורבים מישראל החלו להתפרנס ממקצועות נוספים מלבד חקלאות. כדי לקיים את התורה בישראל, תיקנו חכמים שיפריש כל אדם עשירית מרווחיו לשם קיום לומדי התורה ומלמדיה מבני כל השבטים. תרומה זו נקראת 'מעשר כספים'. והמהדרים מפרישים 'חומש' (20%). תקנת ה'מעשר' וה'חומש' נועדה גם להחזקת עניים שנזקקים לצרכים בסיסיים (לעיל ו, יג). כיום החזקת תלמידי חכמים נעשית דרך תרומה לישיבות שבהן מגדלים מורים, תלמידי חכמים ורבנים. כשם שבעבר כל אדם מישראל בחר לאיזה כהן ולאיזה לוי לתת את מתנותיו, ועל ידי כך הכהנים והלוויים תומרצו לשרת את הציבור, ומי שהתרשל בכך מתנותיו התמעטו. כך גם כיום, מצווה שאדם יתרום לישיבות הקרובות לדעותיו, ובכך יחזק את השפעתן הציבורית.
