)
בית המקדש היה המרכז הרוחני שאליו התקבצו ישראל בשלושת הרגלים ובימים נוספים כפי חפצו של כל אדם. אחת המצוות שביססה חזון זה היא 'מעשר שני'. בארבע שנים מתוך שבע שנות השמיטה - מצווה להפריש כ-9% מהפירות ל'מעשר שני', ואותם או את המאכלים שנקנו בדמי פדיונם, היו צריכים לאכול בין חומות ירושלים בטהרה. זו היתה גם מגמת מצוות 'מעשר בהמה', לפיה הפרישו בהמה אחת מכל עשר, שאותה היו מעלים לירושלים להקריבה לקורבן שלמים ולאכול מבשרה בסעודות מצווה. כך ישראל קיימו נופש רוחני סמוך למקום המקדש, נהנו מסעודות מצווה ושמעו שיעורים מגדולי התורה שבירושלים. וככל שזכה אדם ליותר ברכה, כך יכול היה להאריך יותר את שהותה של משפחתו בצל השכינה בירושלים, ולכבד יותר עניים בסעודתו. ואם היו לו ילדים שיכלו לעסוק בתורה, בזכות דמי המעשר, היה מעודדם להישאר בירושלים ללמוד שם תורה ולאכול 'מעשר שני'.
