)
לכאורה כל הערכים האלוהיים כבר באו לידי ביטוי במקדש, ומדוע נצטווינו להעמיד בחצר המקדש מזבח גדול, שאש תמיד תבער עליו? כדי לתת ביטוי למסירות הנפש! כל הערכים הנעלים והטובים לא יוכלו להתקיים בעולם בלא הנכונות להקרבה ומסירות נפש. אי אפשר לזכות לתורה בלא נכונות להקריב שעות מנוחה כדי ללמוד בשקידה. אי אפשר לקיים את ברית הנישואין בלא התמסרות של האיש והאשה זה לזה תוך נכונות לוותר ולהקריב קורבנות. אין אפשרות להצליח בעבודה בלא התמסרות ונכונות להקריב לעיתים שעות עבודה נוספות. וכן מדען לא יצליח לגלות את צפונות הטבע בלא להתמסר למחקריו בהתמדה. מעל כל זה, עם ישראל לא יוכל להתקיים בלי חיילים שמוכנים להקריב את עצמם על קדושת העם והארץ. ולכן, קדושת המזבח, ששורשה ב'קודש הקודשים', בברית שבין ה' לעמו, מתפשטת לכל מקום שחיילי ישראל עומדים על משמרתם, להגן על עמם וארצם.
כאשר אנו זוכים, המסירות וההקרבה באות לידי ביטוי במתן מעשר כספים עבור לימוד התורה והעניים, בנכונות להתייצב ביום ובלילה לצד בני משפחה וחברים בשעה שהם נזקקים לעזרה, בלימוד תורה בשקידה גם כשאנחנו עייפים, באימונים מפרכים ושמירות מתישות בצבא. אבל לעיתים מגיעות שעות קשות, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח, צריכים להיות מוכנים להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש, ואין קיום לכל הערכים המקודשים בעולם. ככל שהעולם יתקדם יותר, כך יפחַת הצורך באנשים שיקריבו את חייהם למען עמם ולמען ערכי הנצח. זהו שאמרו חכמים שלעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים, חוץ מקורבן תודה שמבטא התקרבות נעימה ושמחה.
