)
כלל יסוד הוא: "דינא דמלכותא דינא" - דין המלכות הוא דין מחייב. כלומר, למערכת השלטון על כלל מרכיביה, סמכות לקבוע חוקים ולתקן תקנות ולהטיל מיסים, וכל תושבי המדינה חייבים לקיימם. וזאת משום שהאנשים מסכימים להעניק למלכות או לממשלה סמכות שלטון, כדי שתשמור על רכושם וחייהם. שאם לא כן, ישרור תוהו ובוהו, וכפי שאמרו חכמים: "הֱוֵי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". אמנם החובה לציית לחוק ולשלם מיסים היא בתנאי שהמלכות או הממשלה נוהגת על פי חוק, אבל אם יקום מלך שיגזור גזירות שנוגדות את ההיגיון והמוסר המקובל במדינות, אין לגזירותיו תוקף. אולם זה בתנאי שמדובר בעוול מובהק שאי הצדק שבו נוקב עד תשתית המלוכה או הממשלה, אבל שחיתויות ואפליות רגילות, שמצויות בכל שלטון כמעט, אינן מבטלות את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'.
כיוון שיש תוקף לחוקי המדינה, המעלים מס עובר על איסור תורה של 'לא תגזול', שהוא גוזל את הציבור. ואם כך אמרו לגבי שלטון דיקטטורי, על אחת כמה וכמה שכך הוא במסגרת שלטון דמוקרטי, שההסכמה הציבורית לשלטונו רחבה יותר. ואם כך אמרו לגבי שלטון של גויים, על אחת כמה וכמה בשלטון של ישראל שבריבונותו אנו מקיימים את מצוות יישוב הארץ. לכן ראוי להתייחס לתשלום המיסים בארץ ישראל כחובה נעימה, שעל ידה אדם משתתף בקיום עם ישראל בארצו על כל מערכות חייו.
אמנם סייג אחד עומד בפני החובה לקיים את חוקי המדינה. אם נקבע חוק שמחייב לעבור על דברי תורה, כגון לחלל שבת, אין לו תוקף מחייב. וכפי שנאמר ליהושע בן נון בעת שהחל להנהיג את ישראל, שיש להוראותיו תוקף מחייב בתנאי שלא יורה הוראה בניגוד לתורה.
