)
מצווה על ישראל לנהוג באופן מוסרי כפי האפשר במלחמותיהם. לפיכך, לפני שפותחים במלחמה נגד האויב, ואפילו המר ביותר כעמלק, מצווה להציע לו שלום, שנאמר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ, י). הצעת השלום פירושה כניעה מכובדת, שעיקרה קיום אוטונומיה תחת שלטון ישראל, תשלום מיסים, ושמירת שבע מצוות בני נח. אם הצעת השלום נדחית, פותחים במלחמה תוך חתירה להכרעה מוחלטת, שתעקור את הרצון של האויב לפתוח נגדנו במערכה נוספת. לפיכך, כאשר היה מקובל לכל הפחות להוציא להורג את כל הגברים שהיו בסביבת המלחמה, מצווה היתה על ישראל לנהוג כך, שנאמר: "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב" (דברים כ, יג). שאם לא כן, בוודאי תבוא מערכה נוספת שתסכן שוב את קיומנו, ומי יודע מה יהיה סופה. לא זו בלבד, אם ישראל לא ינהגו כמקובל, יֵדעו כל העמים שסביבם שאם רוצים להילחם, כדאי תמיד להילחם בישראל, שאם ינצחו - מה טוב, ואם יפסידו - לא נורא. נמצא שהדרישה המוסרית מישראל היא בשני תחומים: א' במצווה לפתוח בשלום, ב' גם לאחר הניצחון יש לפגוע כפי הצורך והצדק המקובל ולא יותר. וכך היה ידוע בימי קדם, שמלכי ישראל הם מלכי חסד, ומהם שוויתרו מדי לאויביהם, ולבסוף נפלו בידם (מלכים א' כ). והיו שנהגו כפי מצוות התורה, בשילוב הנכון של הגבורה והחסד, כדוד המלך, והובילו את ישראל לניצחונות מפוארים ולתקופה ארוכה של שלום.
גם בימינו, עלינו לשאוף לניצחון מוחלט, עד כניעתם הגמורה של אויבינו, כדי להרתיע וכדי להעניש, תוך זהירות שלא לפגוע באויב מעבר לנדרש ולמקובל בימינו. שכן בחסדי ה', בהשפעת התנ"ך וגדולי ישראל עם שאר הצדיקים מבני כל האומות, העולם התקדם מבחינה מוסרית, וכבר מוסכם שאין להרוג חייל שלא במסגרת הקרבות, ואין לפגוע באוכלוסייה אזרחית שאינה משמשת מחסה לאויב. עם זאת, צריך שהניצחון יהיה מכריע, כך שירתיע את אויבינו לטווח ארוך, וגם יהיה בו עונש של מידה כנגד מידה, מה שהם זממו לעשות לנו - נעשה להם. כמו כן, במקרים קשים, יש מקום ללמוד ממצוות מחיית עמלק, שכנגד חברוֹת רֶשע שמקדישות את חייהן לטרור וחורבן צריך להילחם מלחמת חורמה (להלן לט, ג).
