"וַיְצַו ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז). האדם מתקיים על ידי מה שהוא קולט לתוכו, רעיונות כמאכלים, וציווה ה' את האדם שיאכל וייהנה מכל עצי הגן, מפני שיש בכוחו לעכל את פירותיהם, לברור מהם את הטוב ולפלוט את הרע בלא להיסחף אחריו. אולם הזהיר אותו שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, מפני שבפירותיו יש עירוב של צדדים חיוביים ושליליים בעוצמה כזו שאין בכוחו לברור, ואם יאכל מהם – הרע שבהם יחדור לגופו ולנפשו ויגרום למיתתו. כדרך אגב, זה היסוד לשמרנות הטובה, שנזהרת מלהתפתות אחר רעיונות חדשים ומסוכנים, שאף שיש בהם צדדים חיוביים, הצד השלילי שבהם עלול להרוס את הדברים החיוביים שבחיים.

אולם האדם חטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע, ונענש בגירוש מגן עדן אל הארץ שקוללה בעוונו, שכדי להתקיים עליה, עליו לשעבד עצמו בעבודה קשה, עד שימות וגופו ישוב אל האדמה שממנה נלקח. ובניו אחריו, דור אחר דור, בזיעת אפם יוציאו את לחמם מהאדמה, ובמסלול מפרך, רצוף משברים, ישכללו את העולם ויפתחו אותו. נמצא שמגמת העונש להביא את האדם לייעוד שנועד לו מתחילה, אלא שבמקום שהדבר יֵעשה בדרך קלה ונעימה של לימוד עצמי, הדבר נעשה בתהליך ממושך שכרוך בניסיונות ובייסורים קשים, שמתוכם האדם לומד להתקדם. אמנם לאחר התיקון, כאשר הרע יתהפך לטובה, האנושות תגיע למדרגה גבוהה ממדרגתו של אדם הראשון בגן עדן. כי גדולה מעלתם של בעלי תשובה שהופכים את הרע לטוב, ממעלתם של צדיקים שהתנזרו מהרע ורק את הטוב המוגדר ביטאו בחייהם.

לאחר הגירוש מגן עדן בני האדם החלו ללמוד להתקיים על פני האדמה, אולם הרוע שנכנס באדם גָאָה והציף חטאים ועוולות של רצח, ניאוף ועבודה זרה, ומעל הכל – שחיתות וגזל של בעלי הכוח והשררה, שהשחיתו כל חלקה טובה. הם ניצלו את הטבע ולא פיתחו אותו. כך הלכה האנושות והתדרדרה עד שכמעט גוועה, וכשמלאה הארץ חמס, נחתם דינם להימחות מעל פני האדמה במבול. מכל בני האדם ששקעו בחטא, רק נֹח היה צדיק תמים, שלא נגרר אחר החברה הרעה אלא המשיך לעסוק ביישובו של עולם, בחרישה ובזריעה. לכן ציווה אותו ה' לעשות תיבה שעל ידה יינצלו הוא ובני משפחתו, ואיתם זכר ונקבה מכל מיני החיה והעוף, ושבעה זוגות מכל אחד מהמינים הטהורים (המינים הכשרים לאכילה).