בימי בית המקדש השני, גזרה מלכות יוון על ישראל שיעזבו את התורה והמצוות, ופרצו למקדש וחיללו אותו. כשגברו החשמונאים וטיהרו את המקדש, ביקשו להדליק את נרות המנורה, ולא מצאו שמן טהור זולת פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, והיה בו כדי להדליק יום אחד בלבד, ונעשה להם נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה הבאה קבעו חכמים ששמונת הימים הללו יהיו ימים טובים להלל והודאה לה' על נס הניצחון, ולזכר נס פך השמן ידליקו נרות. עוד חגים רבים תיקנו חכמים להודאה ושמחה על הישועות שנעשו לישראל בימי החשמונאים, כדוגמת יום ניקנור בי"ג באדר שבו ניצחו חַיִל יווני גדול והרגו את ניקנור מפקדם, וכ"ה במרחשון, שבו כבשו את שומרון והחלו ליישבה. אולם לאחר שנחרב בית המקדש השני, בטלו כל החגים הללו. ורק ימי החנוכה, בזכות מצוות הדלקת הנרות, נותרו לדורות.

הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, וכשהגיעו היוונים לכפר מודיעין, וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני והמתייוון שאיתו. החידוש במעשהו היה, שבמקום להיהרג על קידוש השם כשאר החסידים, בחר להרוג את הצורר, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות. המלחמה בהנהגת בנו יהודה היתה קשה. בגבורה ובכישרון, גברו החשמונאים על חֵילות היוונים. לאחר כשנתיים הצליחו לשחרר את ירושלים משלטון היוונים, וביום כ"ה כסלו ג' אלפים תקצ"ו (164-5 לפה"ס), החלו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת הקורבנות לקדמותה. אז התרחש נס פך השמן.

לאחר מכן, חזרו היוונים לארץ בכוחות גדולים וכבשו את ירושלים, והשליטו את הכהנים המתייוונים על המקדש. אך כדי שלא להחריף את המתח עם היהודים, ביטלו את גזירות השמד והתירו ליהודים לקיים את התורה ומצוותיה. אולם המרד כבר לא נפסק, החשמונאים המשיכו להילחם ביוונים ובהתייוונות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, האחים החשמונאים שילבו גבורה, דיפלומטיה ותחבולות, עד שלאחר עשרות שנים זכינו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואחר כך רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים.

לכאורה נדמה, כי אילו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם יהודה היתה מתייוונת לבסוף כמו שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות הקשתה את ליבו של אנטיוכוס ויצרה את העימות, ומתוך כך נתגלו האמונה, מסירות הנפש והגבורה היהודית.