מצווה שיִשְׂמח כל אדם בחג עם שכניו ומכריו העניים והבודדים, שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יד). היתום והאלמנה היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו סבל בדרך כלל מבדידות. כתב הרמב"ם: "כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו... ושמחה כזו קלון היא להם". בזמננו, המצווה לשמח את העניים מתקיימת בעיקר על ידי צדקה, והמצווה לשמח בודדים ושבורי לב נעשית על ידי הזמנתם להשתתף בסעודת החג.
