כאשר אדם נפגע מחברו ונמנע מלהוכיחו, הוא עלול לפתח כלפיו שנאה, וירצה לנקום בו או לפחות לנטור לו, ועל כך הזהירה התורה וציוותה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יז-יח). כיצד הן נקימה ונטירה שאסרה התורה? ביקש ראובן משמעון שישאיל לו פטיש ושמעון סירב, למחר בא שמעון לראובן וביקש לשאול ממנו מברג. אם ראובן יאמר לשמעון: "כיוון שאתמול לא הסכמת להשאיל לי את הפטיש, לא אשאיל לך את המברג" - יעבור על 'לא תיקום'. ואם יאמר לו: "ראה שאינני רשע כמוך, אתה לא רצית להשאיל לי את הפטיש, אבל אני מרחם על עלוב שכמותך, ולכן אתן לך את המברג" - יעבור על 'לא תיטור'. אמרו חכמים: משל למה הדבר דומה? לאדם שהלך ורגלו נכשלה ונפל וידו נפצעה, האם ייתכן שהיד תיקח פטיש ותשבור את הרגל כנקמה על שגרמה לפציעתה?! כך צריכים כל ישראל להרגיש כנשמה אחת שמחולקת לאיברים שונים, ועל כן לא ראוי שכאשר אחד נפגע מחברו ישיב לו ויוסיף עוד כאב וצער.
אלא מה צריך לעשות? הטוב ביותר להוכיח את החבר באהבה ובידידות, כדי למנוע התפתחות של טינה ביניהם. ועדיף שיעשה זאת לפני שהחבר יזדקק לבקש ממנו טובה, כי בשעה שהוא נזקק לטובה התוכחה עלולה לפגוע. ואם למרות ערכה של מצוות התוכחה, אדם מעדיף להימנע ממנה, או מפני שהוא מתבייש להוכיח או מפני שהוא חושש שתוכחתו תחריף את המצב - חובה עליו לבטל את העלבון מלבבו. שהואיל ולא הוכיחו, אין לו זכות להתרעם עליו. הוא אמנם רשאי להתרחק ממנו מעט כדי שלא להיפגע, אבל אסור לו להתנהג כלפיו בעוינות או בהתעלמות. שאם יפגשנו - יברך אותו בשלום, ואם יבקש ממנו טובה - יסייע לו בלב טוב.
על ידי שמירת מצוות אלו, רוב המריבות נבלמות, מפני שגם כאשר צד אחד נהג שלא כשורה, כל זמן שהצד השני נזהר מנקמה ונטירה, המריבה לא ממשיכה להתפתח. הזוכה להתגבר על יצרו ולהימנע משנאת הבריות ומנקמה ונטירה, זוכה למידת הענווה שמאפשרת לו להביט על העולם בעין טובה, לשמוח בחייו ולהפנות את כוחותיו לפיתוח כישרונותיו ולהשלמת ייעודו. בנוסף, הוא יזכה שיהיו לו יותר חברים ופחות שונאים.
