בזמן שבית המקדש היה קיים, מצווה היתה להביא בִּיכּורים לכהנים שבמקדש. כל אדם מישראל שהיה לו שדה בארץ ישראל וגידל בה מפירות שבעת המינים, כשהיה רואה את הפירות הראשונים בתחילת גידולם, היה מסמנם, ואומר: "הרי אלו ביכורים", וכשהבשילו היה קוטפם, מניחם בכלי נאה ומעלה אותם ברוב פאר והדר לירושלים. בעת שהיה מגיש את הביכורים לכהן היה אומר את נוסח 'מקרא ביכורים' ובו סיפורו וחזונו של עם ישראל. לאחר מכן היה משתחווה לה' וסועד בשמחה עם בני משפחתו לפני ה' ומשתף גם נזקקים בסעודתו.
כמו ביכורים מהצומח, כך מצווה לקדש את בכור הבהמה ולהביאו לכהן לקורבן, וכן מצווה לקדש את הבן הבכור ולפדותו (לעיל יג, ה), וכל כך חשובה מצוות קדושת הבכורות עד שפרשייתה כתובה בתפילין (להלן כ, ח). הרעיון הוא, שבכל דבר צריך לבטא תחילה את האידיאל המקודש, ולהמשיך בכך השראה וברכה לכל מה שנמשך אחר כך. כמו כן, בכל החלטה חשובה כדוגמת החלטה על נישואין, בחירת מקצוע, מקום עבודה ומקום מגורים, השיקול הראשון צריך להיות ערכי, האם על ידי החלטה זו נוכל להיות טובים יותר ולהועיל יותר לתיקון העולם, ומתוך כך נוכל לשקול נכון את כל שאר השיקולים החשובים לנו, ולראות ברכה בכל מעשה ידינו.
